<h1>עבוה"ק לרשב"א בית נתיבות שער רביעי</h1>
<h2>דף יז.</h2>
ערבו דרך פתחים או דרך סולמות או דרך חלונות או דרך גגות ונסתם הפתח, או החלון בשבת או שנפל הסולם או הגג, אין העירוב בטל שהשבת גורמת ושבת הואיל והותרה הותרה ומשתמשות זו עם זו דרך חורין וסדקין כמות שהיו, ואין צריך לומר שמשתמשות זו לעצמה וזו לעצמה ואפילו אותה שאין העירוב מונח בתוכה.
כבר נתבאר שעירובי חצרות ושיתופי מבואות אינן של תורה, אלא חומר הוא שהחמירו בהן חכמים משום גזירת רשות היחיד ורשות הרבים, ולפיכך הקלו בהן במקצת המקומות ולפיכך אוהלים שבמחנה אין צריכין עירוב ובשיירה צריכין עירוב. איזהו מחנה כל שיש בו עשרה שנאמר (דה"י א' פי"ב פכ"ג) "עד למחנה גדול כמחנה אלוהים" וכמה הוא מחנה אלוהים עשרה, פחות מכאן שיירה.
<h2>דף כג:</h2>
כבר נתבארו למעלה דיני הקרפיפות באיסורן והכשרן ובטלטולן מן הבתים והחצרות להם ומהן לבתים ולחצרות. ושם ביארנו שכל קרפף שהוקף ואח"כ פתחו לו פתח הדירה אינן כדין מוקף לדירה ואם פתח ולבסוף הוקף הוא נקרא המוקף לדירה. וכן ביארנו שאפילו אותו שאינו מוקף לדירה אם עשה מחיצה אחת לתוכה לשם דירה רחוקה מכותלי הדירה ארבעה טפחים הועיל. ולפיכך מי שיש לו בצד ביתו פרדס רובו נטוע אילנות אפילו יתר מבית סאתיים, אם פתח פתח דירתו למקום הפרדס עד שלא הוקף הפרדס, הרי זה מותר לטלטל מן הבית לפרדס ומן הפרדס לבית שהרי הוא מוקף לדירה. היה הפרדס מוקף ואחר כך פתח לו פתח הדירה, אין זה מוקף לדירה. ואם עשו בית לתוכו לנוח בו כקובה כמו שהמלכים עושין לא הועיל. וכיצד הוא עושה ויהא מותר להכניס להוציא מן הבית לו וממנו לבית, אם רצה לפרוץ בחומת הפרדס יתר מעשר אמות ואחר כך גודר לשם דירה עושה, ואפילו פרץ אמה וגדר אמה ופרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו לעשרה הועיל, לא רצה לפרוץ בחומה, עושה מחיצה ואפילו של קנים בפרדס רחוק מכותלי הדירה ארבעה טפחים לשם דירה ואחר כך הותר הפרדס כאילו פתח ולבסוף הוקף, והוא שתהא המחיצה גבוהה עשרה טפחים והקנים קרובים פחות פחות משלושה טפחים ואע"פ שהמחיצה זו שתי בלא ערב הועיל. הקיף מחיצה אחת של חבלים הועיל והוא שתהא גבוהה עשרה טפחים ושלא יהא בין חבל לחבל שלושה טפחים, שהמחיצה העשויה ערב בלא שתי הרי זו מחיצה.
פרדס מוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה שהזרעים מבטלים את המחיצות, והגינה אסור לטלטל ממנה לביתו ומן הבית לה ואפילו אין לה בית סאתיים. ואם היא יתירה מבית סאתיים אין מטלטלין בה אפילו כלים ששבתו בתוכה אלא בארבע אמות. ואם אין בה יתר מבית סאתיים מטלטלין בכולה, אבל אין מכניסין לה כלים ששבתו בתוך הבית. נזרע מיעוטו אפילו היה באותו מיעוט בית סאתיים, מטלטלין בכולה ואע"פ שעם צירוף החצר יש בו יתר מבית סאתיים, לפי שהמיעוט בטל אצל הרוב, ומטלטלין ממנו לחצר ולגג ומהם לו כלים ששבתו בתוכן. במה דברים אמורים בשאין בזרוע יתר מבית סאתיים, היה בזרוע יתר מבית סאתיים אפילו שהוא מיעוטו של פרדס המוקף לדירה, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות שכל שהוא יתר מבית סאתיים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ולפיכך אפילו במה שלא נזרע אין מטלטלין אלא בארבע אמות לפי שנפרץ למקום האסור לו. כל מקום שאסור לטלטל מבית לקרפף על הדרכים שאמרנו, אין מחלקין בין שהבית לאחד והקרפף לאחר ובין ששניהם לאדם אחד, ובין במקום שעירבו ובין במקום שלא עירבו, שאין עירוב מועיל בכרמלית ולא בקרפיפות.
<h2>דף כו:</h2>
מי ששכח ולא עירב כיצד הוא עושה ויתיר את שכניו, נותן רשותו לשכניו או מבטלו אצלן אפילו בשבת ואין צריכין לשכור ממנו, לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, וגוי עד שישכור את מקומו. בטל להם רשות חצירו, רשות חצירו שביטל בפירוש ביטל אבל רשות ביתו לא ביטל עד שיבטלנו בפירוש, ולפיכך להכניס ולהוציא מן החצר לביתו אסור לו ולהם, אבל הוא והם מותרין להכניס ולהוציא מביתם לחצר, ביטל להם רשות חצרו ורשות ביתו, הכל מותר לו ולהם להוציא ולהכניס מביתו לחצר או מביתם לחצר, לפי שנעשה הוא כאורח אצלם ואפילו בביתו. המבטל אצל שכניו הרבים שעירבו צריך שיבטל לכל אחד ואחד. לא ביטל לכל אחד ואחד למי שביטל ביטל ולמי שלא ביטל לא ביטל, ולפיכך אף למי שביטל לא הועיל ולא כלום. נתנו כל השרויין בחצר רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר להכניס ולהוציא אף משלו לחצר אבל הם אסורין להכניס ולהוציא אף משלו, לפי שאין הרבים נעשין אורחין אצל היחיד והרי הן כמוציאין מרשות שאינה שלהן לחצר המשותפת להן. ומכל מקום אע"פ שהן אסורין אינן אוסרין לו להוציא משלו. ויראה לי שאם היו שנים לבד וביטל האחד אצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו וחברו מותר בשל עצמו, וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו, לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים אבל רבים אינן נעשין אורחין אצל היחיד ולא אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד.
משתתפין במבואות בכל מיני אוכלין ובכל מיני משקין חוץ ממים ומלח. במה דברים אמורים במים לבדן ובמלח לבדן, ערבן זה עם זה מערבין בהן מפני שנעשו כמורייס וראויין לטבל בהן את הפת. באיזה אוכלין אמרו שמשתתפין בהן באוכלין הראויין לאכילה כמות שהן עכשיו ושדרך בני אדם לסמוך עליהן משום סעודה או משום לפתן או שבאין כמות שהן בקנוח סעודה וכשהן מאכל גמור הראוי עכשיו לקבל טומאת אוכלין, וכל שאינו מכלל זה אין משתתפין בו.
<h2>דף כט.</h2>
ולפיכך אין משתתפין בחיטים ושעורים כשהן חיים, שאין דרכן של בריות לאוכלן חיין אלא בפת או בדייסא או בקליות. וכן אין משתתפין בכפניות ולא בקור, ואע"פ שאפשר לטגנו ולהכשירו, וכן כל כיוצא באלו שאין אוכלין אותן כך, לפי שאין משתתפין אלא בסעודה הראויה בשבת זו, ואינה. ואין משתתפין בתבלין שאינן באין לא ללפתן ולא לקנוח סעודה, וכל שכן שאין סומכין עליהם משום סעודה. אין משתתפין בפולין יבשין, אבל בלחין משתתפין ואע"פ שמסריחין את הפה שכן רוב בני אדם אוכלין אותן.
<h2>דף כט:</h2>
במה דברים אמורים בדברים שסומכין עליהן משום סעודה אבל כל שהוא משום ליפתן כדי ללפת בו שתי סעודות, ולפיכך בשר חי שאינו בא ללפתן אינו מתיר עד שיהיה בו כדי לאכול ממנו שתי סעודות, וצלי כדי ללפת בו שתי סעודות. ויראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחי ומליח, אבל בחי בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו, וכן הדין בדג מליח. ירק של כרוב כמלוא היד ובפולין לחין כמלוא היד, ובקב תפוחין ובתרדין חיין או מבושלים יפה במשקל ליטרא. היו שלוקין שהן מבושלין קצת ולא כל צרכן, אינן ראויין לאכילה שמזיקין הן הרבה ואין מערבין בהן. ותמרים בקב, ובקב גרוגרות או במנה דבלה. ובאמהות של בצלים, אבל לא בעלים קטנים שאין בהם זרת, אבל גדלו ונעשו כזרת ראויין הן ומשתתפין בהן, ובכמה בשיש בהן כדי ללפת מזון של שתי סעודות וכן בזיתים כדי ללפת שתי סעודות, וביצים שתיים בין חיין בין צלויין בין מבושלים. יין חי שתי רביעיות, שכר שתי רביעיות, יין מבושל כדי לטבל בו פת של שתי סעודות והחומץ לטבל בו ירק של שתי סעודות, ויראה לי ששיעורו רביעית. וכן יראה לי שהיין המבושל בקנוח סעודה הוא בא ולא לטבל בו, ולפיכך שיעורו כדי שמביאין ממנו לקנוח של שתי סעודות, ובעשרה אגוזין וחמישה אפרסקין ושני רימונים ואתרוג אחד. ויראה לי ששיעורין אלו בין של אוכלין בין של משקין אפילו לאלף. ויש מגדולי המורים שאמרו שכל שנשתתפו במשקין צריך רביעית לכל אחד ואחד. ויש מי שאומר שכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף, ויש מי שהורה שאינן מצטרפין לשיתוף המבואות אלא לעירובי התחומין בלבד.
<h2>דף לד:</h2>
נתן את עירובו במגדל בין של עץ בין של אבן, ונאבד המפתח קודם בין השמשות, אם אי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן עושה מלאכה של תורה מתחילת בין השמשות ואילך, הרי זה כמי שנאבד קודם בין השמשות ואינו עירוב.
<h2>דף לה.</h2>
עירובי חצרות ושיתופי מבואות שהניחן לאחר שחשכה לא עשה ולא כלום. הניחן בין השמשות אע"פ שהוא ספק יום ספק לילה קנו, שספיקו להקל. גדולה מזו אמרו שאם עירב על שנים לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונאכל עירובו משחשכה שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק יום ספק לילה הוא והולכין בו להקל לזה ולזה בדברים אלו, מפני שאין עירוב ושיתוף אלו לקנין אלא לערב רשויות, ואפילו לכתחילה מערבין ומשתתפין בחצרות ומבואות בין השמשות. הניחו בין השמשות ונאכל בבין השמשות עצמו, באמת אמרו בזה ודאי לא קנה עירוב ממה נפשך. נאבד או נשרף קודם בין השמשות אינו עירוב. ספק נאכל קודם שחשכה או לאחר שחשכה הרי זה ספר עירוב וכשר. וכן עירב בתרומה טהורה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשכה נטמאת, הרי זה ספק עירוב וכשר, ספק בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב, אין זה ספק עירוב כשר ולא קנה עירוב עד שידע שעירב בתרומה טהורה.
<h2>דף מא:</h2>
נכנסה הספינה לנמל אע"פ שהנמל מוקף הרים מארבע רוחותיו אם נפרץ לים ביתר מעשר אמות הרי זה כפרוץ במלואו במקום האסור לו, וכשם שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אע"פ שאין בו יתר מבית סאתיים כך אין מהלכין בו אלא בארבע אמות, שהרי זה כמי שהוציאוהו ונתנוהו בבקעה שאין לו אלא ארבע אמות בלבד כמו שיתבאר, וכן הדין בשהיה הנמל יתר על בית סאתיים ואע"פ שאינו פרוץ לים ביתר מעשר אמות. במה דברים אמורים בששבת ביבשה או שירד ליבשה משחשכה או שהגיע למטה מעשרה, לפי שקנה שם שביתה ואפילו באמצע שבת כמו שביארנו, אבל אם לא קנה שביתה ביבשה, כשיגיע לנמל ירד ויש לו אלפיים אמה לכל רוח מן המקום שפגע שם תחילה למטה מעשרה. ובין כך ובין כך אם נצרך לנקביו והוא בוש מלעשות צרכיו בספינה, יורד ומרחיק עד כדי שלא יראו פירועו ושלא ישמעו את קולו ושלא יתבייש מבני אדם, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור, ואח"כ אם רצה לחזור למקומו חוזר. ואם הגיע לחוף הים סמוך לעיר אם לא שבת למטה מעשרה, אם הגיע קודם שחשכה תוך תחומה של עיר הרי הוא כאנשי העיר ויורד ונכנס לעיר ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה. הגיע לתוך תחומה של עיר לאחר בין השמשות אין להם אלא אלפיים אמה מן המקום שפגעו תחילה למטה מעשרה טפחים, ואפילו כלתה מדתו בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר.
<h2>דף מג.</h2>
תחומין אינן של תורה אלא של דבריהם שהחמירו בהן כמו שיתבאר בשער עירובי תחומין. מי שיוצא למעלה מעשרה טפחים, אם הלך על גבי עמודים גבוהים עשרה ורחבין ארבעה הרי הוא כקרקע וכיוצא למטה מעשרה לכל דבריו. יצא דרך קפיצה למעלה מעשרה או בספינה המהלכת למעלה מעשרה, אם קנה שביתה ביבשה ויצא למעלה מעשרה חוץ לאלפיים אמה, לכשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו. ומחשבין לו מה שיצא בחשבון אלפיים אמה שלו, ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות משהגיע למטה מעשרה. היה בספינה כל בין השמשות ויצא חוץ לאלפיים אמה לכשיגיע לנמל יש מי שאומר שאסור לירד והולכין בספק תחומין להחמיר, ויש מרבותי שאומרין שהולכין בהן להקל, שכל ספק בשל דבריהם להקל, ולפיכך מותר לצאת דרך ספינה או בקפיצה למעלה מעשרה, וכן אם שבת בספינה כל בין השמשות ולא ירד ליבשה משחשכה והפליג אפילו כמה מילין לכשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפיים אמה מן המקום שפגע בו תחילה למטה מעשרה. ויראה לי דכל שקנה שביתה בין השמשות ביבשה אסור לו לצאת אפילו למעלה מעשרה מן הספק, לפי שהוא כל בין השמשות בחזקת ביתו ולא נוציאנו מן הספק מחזקתו. אבל אם לא קנה שביתה למטה מעשרה אין לו חזקה בשום מקום ולפיכך בשל דבריהם אל תאסרנו מספק, שספק דבריהם להקל, ולפיכך מי שנכנס לספינה קודם בין השמשות אע"פ שיצא כמה מילין מותר לירד כדברי רבותי, אבל מי שקנה שביתה ביבשה לא יצא אפילו למעלה מעשרה טפחים, ואין צריך לומר שאם עבר ויצא לכשיגיע לנמל לא ירד שאין לו אלא ארבע אמות משהגיע למטה מעשרה. ובין כך ובין כך יראה לי שהוא מותר לילך בכל הספינה בין מהלכת בין עומדת ואע"פ שיצא חוץ לאלפיים אמה, שהספינה נוטלתו ממקומו ומניחתו חוץ לתחומו, וכל שהוציאוהו ממקומו והניחוהו חוץ לתחומו ונתנוהו במקום המוקף לדירה מהלך את כולו, וכן אם נתנוהו בספינה מהלך הספינה כולה ונעשית לו כארבע אמות שהספינה כמוקפת לדירה.
<h2>דף מג:</h2>
אניות גדולות שמחלקין אותן לחדרים והשוכרים זה אוכל בחדרו וזה אוכל בחדרו, ושני ישראלים מוחלקין במקום פתן הולכין בספינה, אם היו המחיצות המגיעות לתקרת הספינה או סמוכות לתקרה פחות משלושה אם המחיצה גבוהה שבעה ומחצה הרי זו מחיצה, וכן אם עשו מחיצה על תקרת הספינה אם המחיצה גבוהה עשרה הרי זו מחיצה, והנכרים אוסרין עליהן ואפילו ערבו שאין עירוב וביטול במקום גוי. ומה תקנתן ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות ידועים לשוכרים, שיוכלו לטלטל בכל הספינה, ואם לא שכרו כן קודם שיחלקו מקומות לשוכרים אין שוכרין מבעל הספינה, שהעיקר השוכר כמו שביארנו. ואם יש רשות לבעל הספינה להניח כלים באיזה מקום שירצה ואפילו במה שהשכיר, שוכרין ממנו ואין צריכין לשכור מן השוכרים אלא מבעל הספינה כדרך ששוכרין מן השכיר והלקיט. ואפשר שמחיצות שעושין בספינה אינן מחיצות, שאינן אלא לשעה לאכול שם בצניעות, וכל מחיצה שאינה אלא לשעה לצניעות כמחיצת האדריכול אינה מחיצה, וצריך להתיישב בדבר. עשו הישראלים מחיצה למקום לינה ולא עשו למקום פתן ואין צריך לומר כשאוכלין במקום אחר, אין הנכרים אוסרין עליהם לפי שהן בעצמן אין אוסרין זה על זה ואין הנכרי אוסר אלא בזמן שהישראלים אוסרין זה על זה.
<h2>דף מה:</h2>
שלוש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית אם נתנו את עירובן באמצעית בבית אחד ובכלי אחד, כולן מותרות זו בזו.
<h2>דף מח.</h2>
נתנה אמצעית את עירובה בזו ואת עירובה בזו ושנים החיצונות לא ערבו זו עם זו, האמצעית מותרת עמהם והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.
<h2>דף מט.</h2>
חצר שבין שני מבואות ערבה עם שניהם והמבואות לא ערבו זה עם זה, היא מותרת עם שניהם והן מותרין עמה ואסורין זה עם זה, לא ערבה עם אחד מהן, אוסרת על שניהם. היתה חצר זו רגילה לצאת דרך אחד מהן ובאחד אינה רגילה, זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר. ערבה עם מי שאינה רגילה, חזרה שאינה רגילה כרגילה והותרה הרגילה לעצמה. ואם עירב רגיל לעצמו ומי שאינו רגיל לא עירב לעצמו וכן החצר לא ערבה לעצמה, דוחין אותה אחר אותה שאינה רגילה בו כגון זה כופין על מידת סדום שאלו נהנין והיא אינה חסרה, שהרי אף לעצמה לא ערבה.
אין חולקין את העירוב בשני בתים ואם עשו כן אינו עירוב. נתנוהו בבית אחד ובשני כלים עירובן עירוב, במה דברים אמורים בשנתנו בכלי אחד ונתמלא והותיר, אבל אם היה הכלי מכיל את הכל וחלקוהו בשני כלים אפילו נתנום בבית אחד אינו עירוב. חברים המקפידים על עירובם שלא יאכל זה משל זה עירובן עירוב אלא שנקראים קמצנים. המניח את העירוב או את השיתוף משלו על שכניו ומזכה להם ומקפיד עליהם שאם יבקשו ממנו ליתן להם מה שזוכה להם אינו נותן, אין זה עירוב לפי שאינו מזכה להם זכוי גמור.
נתנו בשני בתים זו בבית זה שבאמצעית, וזו בבית אחר שבאמצעית או אפילו בבית אחד ובשני כלים, האמצעית מותרת בכליה עם זו ועם זו והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. במה דברים אמורים בשהיה הכלי האחד מחזיק את העירוב, אבל אם היה הכלי מלא והותיר ונתן את המותר בכלי אחר ובאותו בית, כולן מותרות זו עם זו.
אין מערבין במעות ולא בכלים, שהעירוב אינו משום קנין אלא משום דירה כמו שביארנו. נתן מעה לחנוני ואמר לו אם באו שכני לקנות ממך פתיתין לערב הא לך מעה וזכה לי, אע"פ שהמעות אינן קונות כיון שהעירוב זכות הוא לו, אם זיכה לו חנוני זה פת על ידי אחר קנה לו עירוב. וכל שכן כשאמר לחנוני ערב לי, שכל שאמר לו כן ערב לי כדין עירוב אמר לו ולומר שיקנה לו עירוב על ידי אחר. ואם נתן לו כלי אפילו לא זיכה לו על ידי אחר קנה לו עירוב, שהכלי קונה שהמטלטלין קונין אלו את אלו, וכל שכן בנותן מעה לבעל הבית שאינו עשוי למכור פת ואמר לו זכה לי בעירובי, הרי הוא כאומר לו זכה לי על ידי אחר ועשאו שליח. וכן הדין בשתופי המבואות בין בחצר שבמבוי אחד בין (במבוי שבין שתי חצרות) [בחצר שבין שתי מבואות] דזכות הוא לו, שאילו רצה הוא להשתתף אצל המבוי השני הרשות בידו ויהא מותר עם מבוי זה ועם מבוי זה והן מותרין עמו, אע"פ ששני המבואות אסורין זה עם זה כמו שביארנו.
בית קטן שאין בו ארבעה על ארבעה אינו בית והנותן שם את העירוב אינו עירוב, אבל מניחין בו שיתוף המבוי, לא יהא קל בית זה מאויר החצר.
בית של קטן מניחין בו את העירוב, שעירוב משום דירה ולא משום קנין וכמו שביארנו.
עירוב זה כשהוא מתיר לא משום קנין הוא מתיר, שאילו היה מתיר משום קנין היו מערבין אפילו בכלים, ואין מניחין את העירוב בביתו של קטן שאין קונין מן הקטן, ולא היו מערבין בדבר עד שיהא בו שוה פרוטה, אלא העירוב משום דירה שכל שעירבו רואין אותן כאילו הן בני חבורה אחת ובני דירה אחת. ולפיכך אין מערבין בכלים אלא בפת כמו שיתבאר. ומערבין בביתו של קטן ומערבין בפת אע"פ שאין בו שוה פרוטה, ובית שמניחין בו את העירוב אינו צריך ליתן פת ואע"פ שאין לו פת, לפי שכולן באים אצלו לדור שם.
<h2>דף מט:</h2>
בני החצר שערבו וגבו את עירובן הרי הן כבני בית אחד. ולפיכך אם אחד מהם הוליך עירוב לחצר אחרת הרי כולן מותרין, שעירוב אחד לכולן.
<h2>דף סא:</h2>
אימתי הגוי אוסר במקום שיש שני ישראלים אוסרין זה על זה, אבל במקום שאין שם שני ישראלים אוסרין זה על זה אף הגוי אינו אוסר, לפי שאין דירת הגוי דירה לאסור. ולמה אמרו שיהא הגוי אוסר, כדי שלא יבוא ישראל לדור אצלו וילמד ממעשיו ורבים עשויין לדור עמו. אבל ישראל יחידי אינו עשוי לדור עמו ירא הוא שמא יהרגנו, ובמקום שאינו מצוי העמידו את הדבר על עיקר התירו ואינו אוסר. במקום זה אין הפרש בין ישראל יחידי לישראלים רבים הסמוכין על שולחן אחד או מוחלקין לכמה שולחנות בבית אחד, שלא חלקו חכמים בדבר, אלא כל שיש ישראלים אוסרין זה על זה ואפילו הן מועטין הגוי אוסר, ואם היו מרובין ואין אוסרין זה על זה אין הגוי אוסר.
הכותי הרי הוא כגוי ואוסר עד שישכור את מקומו. גר תושב ועבד תושב הרי הן כגוי לכלל דברים אלו. צדוקי הרי הוא כישראל ונותן רשות ומבטל רשות. אבל הבייתוסי, יש מי שהורה שאינו כישראל ואוסר עד שישכור את מקומו, ויש מי שהורה שהוא כצדוקי ושניהם כישראל.
ישראל שביטל רשותו ואחר כך הוציא מביתו לרשות שביטל, בין שהוציא קודם שהחזיקו בני החצר או בני המבוי בחצר ובמבוי ובין משהחזיקו, יש מי שאומר שאם הוציא בשוגג אינו אוסר ואם במזיד אוסר דמה שנתן נטל, וכן הדין בצדוקי, ויש מי שאומר שאם החזיקו אע"פ שהוציא במזיד אינו אוסר. ויראה לי שהצדוקי שהוציא במזיד אף משהחזיקו אוסר, שאע"פ שעשאוהו כישראל לבטל רשות אין ביטולו חזק כשל ישראל ומה שנתן נטל, אבל ישראל שביטל ביטולו ביטול גמור הוא ולפיכך אם הוציא משהחזיקו אפילו הוציא במזיד אינו אוסר.
<h2>דף סב.</h2>
שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה ושוכרין ממנו שכירות זה אפילו בשבת, שאין שכירות זה כשכירות גמורה אלא שכירות גרועה, שהרי שוכרין אף בפחות משוה פרוטה.
ישראלים שאוסרין זה על זה אע"פ שערבו זה עם זה או שבטלו רשותן זה אצל זה אינן כיחידים והגוי אוסר עליהם.
<h2>דף סד.</h2>
השאיל מקום לישראל בחצרו אפילו להניח שם קצת כלים הרי זה כשכירו ולקיטו ושוכרין ממנו. ויש מי שאומר ששכירו ולקיטו ישראל מערב ואין צריך לשכור ממנו.
<h2>דף סה:</h2>
כבר ביארנו שהדר עם הנכרי בחצר, אם היו שם שני ישראלים אוסרין זה על זה שהנכרי אוסר עליהם, וביארנו שאין עירוב וביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכור את מקומו וכן ביארנו שמקום הפת גורם ולא מקום לינה, לפיכך ישראלים השכנים בפונדקאות של גויים ומקום פתו של זה אינו מקום פתו של זה אם יש בפונדק אפילו גוי אחד אוכל לעצמו הרי זה אוסר עליהם עד שישכור את מקומו. וממי הן שוכרין, אם בעל הפונדק רשאי לסלק את השוכרין כל זמן שירצה שוכרין מבעל הפונדק, ואם לאו שוכרין מן השוכר שהוא העיקר. ואם היו הנכרים רבים ומוחלקין בפתם שוכרין מכל אחד ואחד מהן, ואין כל הישראלים צריכין לשכור, אלא אפילו שכר אחד מהן די והוא מערב עם חבריו או מבטל רשותו ושוכרין מהן אפילו בשבת ואפילו בפחות משוה פרוטה ושוכרין אפילו מעבדיהם ואפילו שלא מדעתן. היו כל הישראלים אוכלים בבית אחד אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אין הנכרים אוסרין עליהן. היו מוחלקין בפתן ולא היה הנכרי שם וערבו ובא הנכרי בשבת ושכרו ממנו, הרי אלו חוזרין ומבטלין זה אצל זה מקצת היום עד שיעשה צרכיו וחוזר השני ומבטל לראשון, לפי שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שביארנו. נתנו הנכרים השוכרים רשות לאחד מן הישראלים להניח קצת כלים במקומן הרי זה משכיר לכל השאר כשכירו ולקיטו של נכרי. ויש מי שהורה שאין צריכין לשכור ממנו אלא מערב עמהם, שאף ישראל שכירו ולקיטו של נכרי נותן עירובו ודיו. וכן אם היה רשות לבעל הפונדק להניח קצת כלים במקומות שהשכיר לנכרים הרי זה כשכיר ולקיט ורשאים לשכור ממנו ודים. נעשו כל הישראלים חבורה אחת לאכול בשבת בבית אחד מהן, אין צריכין לשכור שכולן בני חבורה אחת הן ואינן אוסרין זה על זה. וכל שאין אוסרין זה על זה אין הנכרי אוסר עליהן.
שתי חצרות זו לפנים מזו וישראל אחד וגוי בפנימית וישראל אחד בחיצונה או שהיה ישראל אחד וגוי בחיצונה וישראל בפנימית הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכיר את מקומו, לפי שרגלי שני ישראלים וגוי בחיצונה וכמו שביארנו למעלה והפנימי מותר בפנימית. ויש מי שהורה בשני אלו להקל, לפי שאין ישראל החיצון והפנימי אוסרין זה על זה, ולעולם אין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה, ולראשון הדעת נוטה. במה דברים אמורים בגוי הדר בביתו של גוי, אבל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לגוי אינו אוסר, שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר בית לגוי בחצר שהוא שרוי בתוכה, ולא העמידו דבריהם בדבר שאינו מצוי. וכל שכן אם נכנס הגוי מעצמו ברשותו של ישראל שלא ברשות כמו שביארנו.
בני חצר או בני מבוי ששכר אחד מהם מן הגוי הרי זה מערב ומשתף עם בני החצר והמבוי, ואין צריכין כל אחד ואחד לשכור מן הגוי. גוי שהשכיר רשותו לגוי אחר, אם המשכיר יכול לסלק את השוכר כל זמן שירצה שוכרין אפילו מן המשכיר ואפילו לא סילקו עדיין, שכל ששוכר אצל אחרים הרי סילק את הראשון. ועוד שהעיקר הוא המשכיר, אבל אם אינו יכול לסלקו, צריך לשכור מן השוכר שהשוכר הוא העיקר. ויראה לי שאם היה למשכיר במה שהשכיר שום תפיסת יד שהיו לו שם קצת כלים או אפילו אין לו אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים, שוכרין אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו.
חצר שישראל וגוי דרין בה ולא היה הגוי בשבת בחצרו וערבו הישראלים זה עם זה ובא הגוי בשבת ואסר עליהם כמו שביארנו ועמדו ושכרו ממנו בשבת. יש מי שהורה שצריכין הישראלים לחזור ולבטל זה אצל זה, לפי שמשעה שבא הגוי ואסר עליהם נתבטל עירובם, וכשחזרו ושכרו ממנו אין העירוב חוזר וניעור. וכיצד יעשו יבטל האחד רשותו אצל חבירו עד חצי היום או שלישיתו עד שיוציא ויכניס כמה שירצה ואחר כך יחזור זה ויבטל רשותו אצל השני, שכן מבטלין וחוזרין ומבטלין. ויש מי שאומר שאע"פ שאסר עליהם הגוי בביאתו לא נתבטל העירוב, ולפיכך כל שחוזרין ושוכרין מן הגוי מותרין ואינן צריכין לבטל רשותם, ולראשון דעתי נוטה.
<h2>דף סו:</h2>
כשם שבעל הבית מבטל רשותו לבעל הבית השרוי עמו בחצר כדי שלא יאסור עליו, כך מבטל רשותו מחצר לחצר אחרת ואע"פ שלא היה אוסר עליו, ואין צריך לומר בשתי חצרות שהאחת אוסרת על חברתה, כיצד, שתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים אין אחת אוסרת על חברתה ואפילו כן אם רצתה האחת לבטל רשותה אצל השניה, היא מותרת וחברתה אסורה, ואין צריך לומר בשתי חצרות זו לפנים מזו שהפנימית אוסרת על החיצונה, שמבטלות זו אצל זו, וכן יש ביטול בחורבה כדרך שיש בחצר.
<h2>דף סז.</h2>
שני בתים בשני צידי רשות הרבים שאי אפשר להם להתערב מערב שבת והקיפום גויים מחיצה בשבת אין מבטלין זה אצל זה, שכל שאי אפשר להם לעשות עירוב ביניהן מערב שבת אין מבטלין זה לזה. גוי שהיה דר בחצר שישראלים דרים בה ואוסר עליהם ומת הגוי בשבת ואין היורש דר שם, אין הישראלים אסורין מחמת הגוי שכבר מת, לפיכך אם רצו מבטלין זה לזה, לפי שאפילו לא היה שם גוי מערב שבת ובא בשבת יכולין לשכור ממנו ולבטל זה לזה כמו שביארנו.
ישראלים וגוי שהיו דרים בחצר ומת גוי בשבת, אע"פ שנאסר בתחילת שבת אין אומרים בכיוצא בזה שבת הואיל ונאסרה נאסרה, אלא שני ישראלים אלו מבטלין זה אצל זה בשבת, זה לחצי שבת והשני לחצי שבת ומותרין, שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שאמרנו.
גוי שיש לו בית במבוי של ישראלים ויש לו פתח מצד אחר פתוח לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתיים אפילו אין הפתח שיש לו בבקעה או בקרפף אלא ארבעה על ארבעה אינו אוסר על בני המבוי ואע"פ שהוא רגיל להכניס ולהוציא תמיד גמליו ומשאותיו דרך המבוי, לפי שבאותו פתח שהוא מיוחד לו לבדו דעתו נוחה יותר. לא היה הקרפף יתר מבית סאתיים אוסר אם הוא רגיל יותר במבוי, לפי שהקרפף שאין בו אלא כבית סאתיים צר לו המקום ואין מסלק דעתו מן המבוי. ויש מי שהורה שלא אמרו קרפף בית סאתיים אוסר אלא כשפתוח לו בו פתח קטן של ארבעה על ארבעה, אבל אם פתוח לו פתח רחב שיכול להכניס ולהוציא דרך שם משאות גדולות, אפילו אין בו אלא בית סאתיים אינו אוסר, ולא נתכוונו לי דברים אלו.
<h2>דף סז:</h2>
ישראל שיש לו בית שכיוצא בזה פתוח למבוי ופתוח לבקעה אוסר, לפי שאינו יכול להכניס ולהוציא דרך שם ולא להשתמש בבקעה בשבת אלא בארבע אמות. וכן בקרפף יתר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה. היה פתוח לקרפף בית סאתיים אינו אוסר אע"פ שאסור להכניס ולהוציא דרך שם לבתים, הרי הוא יכול לטלטל בכולו וממנו לחצר ובו דעתו נוחה יותר שהוא מיוחד לו, ואין צריך לומר בקרפף יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה שיכול אפילו להכניס ולהוציא דרך שם לבתים.
<h2>דף סח.</h2>
אין חולקין את העירוב בשני בתים ואם עשו כן אינו עירוב. נתנוהו בבית אחד ובשני כלים עירובן עירוב, במה דברים אמורים בשנתנו בכלי אחד ונתמלא והותיר, אבל אם היה הכלי מכיל את הכל וחלקוהו בשני כלים אפילו נתנום בבית אחד אינו עירוב. חברים המקפידים על עירובם שלא יאכל זה משל זה עירובן עירוב אלא שנקראים קמצנים. המניח את העירוב או את השיתוף משלו על שכניו ומזכה להם ומקפיד עליהם שאם יבקשו ממנו ליתן להם מה שזוכה להם אינו נותן, אין זה עירוב לפי שאינו מזכה להם זכוי גמור.
המזכה לבני המבוי כדי שיעור העירוב באוצרו, אע"פ שלא הפרישו הרי זה שיתוף ומותר. כיצד, אומר אדם לחבירו זכה ברביעית של יין בחבית זו לבני המבוי, וקנו ממנו אע"פ שלא הוברר אותו חלק בחבית עכשיו, לכשיבואו ליטלו יתברר ובשל דבריהם יש ברירה כמו שביארנו.
<h2>דף סח:</h2>
ומבטלין וחוזרין ומבטלין, כיצד שנים שלא עירבו, אחד מהן מבטל רשותו אצל השני ומשתמש בחצר וחוזר השני ומבטל לראשון ומשתמש בכל החצר ונמצא משתמש ברשות שביטל וכן כל היום. ויש מגדולי המורים שאמרו שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין כדי שלא לעשות דברי חכמים כדברי שחוק, והראשון עיקר.
<h2>דף סט.</h2>
ישראל המחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי ואינו נותן רשות ואינו מבטל רשות ואוסר עד שישכור את מקומו כגוי. ויש אומרים שלא אמרו אלא במחלל שבתות אבל לא במחלל שבת אחת בלבד.
<h2>דף סט:</h2>
מי ששכח ולא עירב כיצד הוא עושה ויתיר את שכניו, נותן רשותו לשכניו או מבטלו אצלן אפילו בשבת ואין צריכין לשכור ממנו, לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, וגוי עד שישכור את מקומו. בטל להם רשות חצירו, רשות חצירו שביטל בפירוש ביטל אבל רשות ביתו לא ביטל עד שיבטלנו בפירוש, ולפיכך להכניס ולהוציא מן החצר לביתו אסור לו ולהם, אבל הוא והם מותרין להכניס ולהוציא מביתם לחצר, ביטל להם רשות חצרו ורשות ביתו, הכל מותר לו ולהם להוציא ולהכניס מביתו לחצר או מביתם לחצר, לפי שנעשה הוא כאורח אצלם ואפילו בביתו. המבטל אצל שכניו הרבים שעירבו צריך שיבטל לכל אחד ואחד. לא ביטל לכל אחד ואחד למי שביטל ביטל ולמי שלא ביטל לא ביטל, ולפיכך אף למי שביטל לא הועיל ולא כלום. נתנו כל השרויין בחצר רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר להכניס ולהוציא אף משלו לחצר אבל הם אסורין להכניס ולהוציא אף משלו, לפי שאין הרבים נעשין אורחין אצל היחיד והרי הן כמוציאין מרשות שאינה שלהן לחצר המשותפת להן. ומכל מקום אע"פ שהן אסורין אינן אוסרין לו להוציא משלו. ויראה לי שאם היו שנים לבד וביטל האחד אצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו וחברו מותר בשל עצמו, וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו, לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים אבל רבים אינן נעשין אורחין אצל היחיד ולא אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד.
אחד שלא עירב נותן רשות לשנים שעירבו אבל אינו נותן לאחד מהם, שכבר אמרנו שצריך לבטל או ליתן רשות לכל אחד ואחד מהן, ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך או רשותי מבוטלת לכולכם. ושנים שעירבו אין מבטלין לשנים שלא עירבו, מפני שכל אחד מאלו שלא עירבו אוסרין זה על זה, ובשעה שביטל אצל האחד אף הוא אוסר על חבירו, ואע"פ שחזר זה שביטלו אצלו וביטל אצל חברו אינו מועיל, שכל שלא היה היתר לחצר בשעה שביטל מי שלא עירב אין לו היתר לאחר מיכן, ולא עוד אלא אפילו אמרו המבטלין לאותו האחד שביטלו אצלו קנה על מנת להקנות לא הועיל. אחד שלא עירב נותן רשות לאחד משנים שעירבו והוא שמת השני בשעה שנתן זה רשות לזה הנשאר חי, ואין גוזרין כאן משום מבטל לאחד משנים שעירבו ועוד השני חי. ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ואין קונסין אותו מפני שלא עירב, ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו ואין חוששין שמא יבואו שנים שעירבו, ויבטלו אצל שנים שלא עירבו, ושנים שלא עירבו נותנין רשותם לאחד שלא עירב ואין קונסין אותו אע"פ שלא עירבו אפילו מקצתן ואין חוששין שמא תשתכח תורת עירוב.
<h2>דף ע.</h2>
אחד מבני חצר ששכח ולא עירב ומת משחשכה, הרי היורש כמוהו ואוסר עד שיבטל, ואע"פ שהיה דר באותה חצר ועירב עמהן, לפי שלא נכנס רשות המוריש בתוך עירובו של יורש, ביטל, הרי הם מותרין, שהיורש מבטל מפני שהוא כמורישו. ויראה לי שאפילו לא היה היורש דר באותה שבת עמהם בחצר אסור עד שיבטל, שכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת עד שיבטל, ומה הפרש יש בין זה למת גוי בשבת שנסתלקה רשותו והותרו משעה שמת כמו שביארנו, אלא שדירת הגוי אינה דירה ולא אסרוה אלא כל שישנו, וכל שאינו לא אסרוה. כבר ביארנו שמקום הפת גורם ואם היה לאחד מן השוק בית בחצר זו אינו אוסר, ולפיכך אחד מבני החצר שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מן השוק שאינו דר בחצר אינו אוסר, משחשכה אוסר עד שיבטל כמו שביארנו. ואחד מן השוק שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מבני חצר שעירב, אינו אוסר, שהכל נמשך אחרי עירובו לכשתכנס השבת, ואע"פ שבא היורש בשבת לדור שם. ואם משחשכה, ובא היורש לדור שם בשבת אוסר עד שיבטל, ואם אינו דר שם אינו צריך לבטל.
<h2>דף ע:</h2>
אחד מבני חצר שעירב ומת משחשכה אע"פ שהיורש לא עירב עמהם ובא לדור עמהן אינו אוסר, שכל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת. מת קודם שחשכה משעה שמת נתבטל עירובו ולפיכך אם בא היורש לדור עמהם בשבת, הרי הוא אוסר עד שיבטל. היה היורש דר בפני עצמו באותה חצר ועירב עמהן קודם שמת המוריש אינו אוסר, אע"פ שלא עירב עמהן על דירה זו כיון שעירב עמהן ונכנסה שבת לאחר שמת המוריש, הרי חל עירובו על כל מה שיש לו בחצר.
ישראל וגר שאין לו יורשים שהיו דרים בחצר אחת ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בביתו משחשיכה הרי זה אוסר עד שיבטל, ואין אומרים כל שלא החזיק קודם שחשכה הרי רשותו של גר מבוטלת אצל הכל עם כניסת השבת, אלא כל שיכול להחזיק מבעוד יום אע"פ שלא החזיק עד שחשכה הרי הוא כאילו החזיק מבעוד יום, שהרי הוברר שמשעה שמת הגר היה ביתו של ישראל זה וכמו שנכנסה שבת לאחר חזקתו, ולפיכך אוסר עד שיבטל, ביטל הרי זה מותר, שהמבטל אינו כמערב, שהמערב משחשכה אינו עירוב והמבטל מבטל אפילו משחשכה. מת הגר משחשכה אע"פ שהחזיק ישראל אחר בביתו אינו אוסר, שבשעה שמת נתבטלה רשותו אצל הכל, הואיל ולא היה ישראל זה יכול להחזיק מבעוד יום.
<h2>דף עא.</h2>
בני חצר אחת שהיו שותפין בפת, אין צריכין לערב, וכן בני מבוי שהיה בעל הבית שותף בסחורה לזה ביין ולזה ביין אע"פ שלא נתערבו על דעת שיתוף המבוי, שיתוף סחורתם עולה להם משום שיתוף. במה דברים אמורים בשהיה שותפות כולן בכלי אחד, אבל לזה בכלי אחד ולזה בכלי אחד ואפילו היו הכלים מלאים ומונחים בבית אחד, צריכין שיתוף אחר לפי ששיתוף זה גרוע שלא היה השיתוף מתחילתו לשם שיתוף המבוי אלא לסחורה. היה שותף לזה ביין ולזה בשמן, אע"פ שהיה הכל מעורב בכלי אחד אינו עירוב, שכל שאין ראויין לערבן ביחד אינו חיבור. חצר שבין שני מבואות וערבה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן, אע"פ ששני המבואות אסורין זה עם זה עד שיערבו, החצר מותרת עם שניהם ושניהם מותרים עמה.
<h2>דף עא:</h2>
שנים שלקחו חבית בשותפות לשתף ביניהם, אין צריכין עירוב אחר. ואע"פ שלא הוברר חלקו של זה ולא חלקו של זה מתחילה, כשהן באין לחלוק הרי הוברר חלק כל אחד ואחד, שתופי המבואות אינן של תורה אלא מדבריהם ובשל דבריהם יש ברירה. אין העירוב והשיתוף מתיר אלא בחצרות ובתים ומבואות, אבל הכרמלית והקרפף אין השיתוף מועיל בהן, לא יהא העירוב והשיתוף מערב ומשתף יתר ממי שהן של אדם אחד, וכבר ביארנו, שאפילו מקרפיפו לביתו אסור.
חכמים תקנו לערב בחצרות ולשתף במבואות והחמירו בחצרות שלא לערב בחצרות אלא בפת שלמה כמו שביארנו והקלו בשיתופי המבואות לשתף אף בשאר האוכלין ובמשקין. ויש מי שהורה שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, ואפילו שיתף בפת והניחו בבית שבחצר, ולעולם צריך שיערב בפת שלמה וישתף במבוי. ויש מי שהורה שאם נשתתפו בפת והניחו בבית שבחצר כדין העירוב סומכין עליו אף משום עירוב, מפני שעכשיו ייפה כח השיתוף לעשותו בפת שלמה כעירוב, ויש בכך הוכחה לתינוקות ולא ישכחו לא תורת עירוב ולא תורת שיתוף. אבל אין סומכין על עירוב במקום שיתוף, כדי שלא ישכחו התינוקות תורת השיתוף, שאין להם בכך שום הוכחה לפי שכל עירוב דינו בפת, וכן אם נשתתף במבוי ביין אין סומכין עליו משום עירוב, שאין כאן שום הוכחה לתינוקות ולזה הדעת נוטה, אלא שנהגו לערב בפת ולשתף, ומניחין שתי עוגות בבית שבחצר, אחת משום שיתוף ואחת משום עירוב.
<h2>דף עב.</h2>
טרקלין גדולים של שותפין וחלקוהו במחיצות גבוהות עשרה אלא שאין מחיצות מגיעות לתקרה ויש ביניהן ובין התקרה שלושה טפחים הרי מחיצות אלו כמי שאינן והרי כל הבית כבית אחד וכאילו כולן דרין בבית אחד כמות שהיה קודם המחיצות, שכל מחיצות שאינן מגיעות לתקרה אינן מחיצות כמו שאמרנו. ולפיכך אם באו להכניס מחבורה לחבורה אינן צריכין עירוב, וכן אם אחרים הביאו אצלם עירוב ונתנוהו באחת מן החבורות שבאותו הבית אין אחד מהן צריכין ליתן עירוב כמו שביארנו, וכן אם הוליכו הן עירוב אצל אחרים שבאותה חצר או שבחצר אחרת אין צריכין ליתן כל חבורה וחבורה מהן עירוב, אלא עירוב אחד לכולן. היו המחיצות מגיעות לתקרה או אפילו תוך שלושה לתקרה, הרי זו מחיצה והרי אלו מוחלקין וכל חבורה וחבורה כבית בפני עצמו, ולפיכך צריכין עירוב להכניס מחבורה לחבורה. ואם אחרים הביאו אצלם עירוב החבורה שנתנו אצלם העירוב פטורין מליתן את העירוב אבל כל שאר החבורות צריכין ליתן עירוב. ואם הוליכו הן עירובן אצל אחרים צריכין ליתן עירוב כל אחד ואחד מהם כבני בתים מוחלקין. עשו מקצת החבורות מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הרי הן כמוחלקין לגמרי, ואפילו עשו מחיצות פחותות כמחיצות ההוצין וכיוצא בו. ואין אומרים כל שלא חלקו כולן במחיצות גמורות ואלו שחלקו לא חלקו במחיצות חשובות גילו אלו שלא חלקו על אלו שחלקו שאין המחיצות מחיצות ועירוב אחד לכולן, אלא אותן שחלקו חלקו וצריכין עירוב לכל אחד ואחד.
בעל הבית שהשאיל חדרים בביתו לאחרים ואוכלין שם לעצמן, יש מגדולי המורים שהורה שאינן אוסרין עליו, שלא עלה על דעת שישאיל בעל הבית את ביתו לאסור עליו, אלא הרי הם אצלו כלקיטיו ושכיריו. ונראה לי שהן אוסרין עליו, לא יהא קל השואל יותר מעבדו שאם אינו מקבל פרס מרבו אוסר. ועוד יראה לי שאפילו יכול בעל הבית לדור ולאכול ולישן שם עם השואל באותו בית שיחד לו, הרי זה אוסר עליו כעבד אצל רבו. במה דברים אמורים במשאיל להם זמן מרובה אבל השאיל להם לשעה אינן אצלו אלא כאורחין, ואם נכנסו שלא ברשות, אינן אוסרין על בעל הבית.
<h2>דף עב:</h2>
הדר בבית התבן ובבית האוצרות הרי זה אוסר עד שיערב. במה דברים אמורים בשדר שם ואוכל שם, אבל כשאינו דר שם לאכול פתו אינו אוסר, ולפיכך מי שיש לו עשרה בתים בעשר חצרות אינו אוסר אלא אותה שאוכל בה, ואפילו אוכל כאן וישן באחרת אינו אוסר אותה שישן שם, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. ויראה לי שהרועים והקייצין והבורגנין ושומרי פירות בזמן שדרכן ללון בעיר אוסרין בידוע ששם עיקר דירתן שהרי מן העיר מודדין להם אלפיים אמה של תחומין כמו שיתבאר.
מי שהוא שותף בשתים ושלוש חצרות אינו אוסר אלא אותו חצר שהוא אוכל שם. שהמקום שאדם אוכל שם הוא מקום קביעות דירתו ולפיכך מקום הפת גורם ולא מקום לינה. הבנים שהם סמוכין על שולחן אביהם ואוכלין עמו על שולחנו, אע"פ שכל אחד ואחד הולך ולן לעצמו בביתו הרי הן כבני בית אחד, ולפיכך, אפילו יש עמהן דיורין אחרים באותה חצר, אין כל אחד מהן צריך ליתן את העירוב אלא עירוב אחד לכולן, וכן כשמוליכין עירובן לחצר אחרת, ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכין ליתן עירוב שכבר ביארנו שהבית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן עירוב. היו מקבלים הבנים פרס משולחן אביהם והולכים ואוכלים וישנים כל אחד בביתו. אם יש דיורין אחרים עמהם בחצר צריך כל אחד ואחד ליתן את העירוב, לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב הרי זה אוסר עד שיבטל רשותו. במה דברים אמורים בשיש עמהן דיורין אחרים בחצר, כשם שהאחרים אוסרים זה על זה אף הם אוסרין זה על זה, וכן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר. אבל בזמן שהעירוב בא אצלם או שאין דיורין אחרים עמהם בחצר, כל שנוטלין פרס משולחן אביהם אין צריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא עירוב אחד לכולן, שדעת הבנים קרובה אצל האב והרי הם כאחד על הענין שאמרנו.
<h2>דף עג.</h2>
חמשה עבדים המקבלים פרס מאדוניהם ואוכלין בבתיהם הרי הן נחשבין כבנים אצל אביהם. מי שיש לו חמש נשים ומקבלות פרס מבעליהם, הרי הן כנכריות וכל אחת אוסרת על צרתה ואפילו היה עירוב בא אצלן אוסרות זו על זו ואפילו אין דיורין אחרים עמהן בחצר. תלמיד המקבל פרס מרבו הרי הוא כבן המקבל פרס מאביו. אחד מבני החצר שהיה מקבל פרס מאחד מחביריו בני החצר הרי הוא אוסר, ואפילו אין דיורין אחרים עמהם או שבא עירוב אצלם.
<h2>דף עג:</h2>
אע"פ שאמרו שהמערב או המשתף על חבריו משל עצמו צריך לזכות, פעמים שאינו צריך לזכות ולא לומר בפירוש אלא סתמו כפירושו. כיצד, בני חבורה שזימנן אחד מהן לאכול אצלו משלו וקדש עליהם היום, פת שעל השולחן אם היו מסובין בבית סומכין עליו משום עירוב ומשום שיתוף, שכל שזימנן ויכולין לאכול מה שעל השולחן הרי זיכה להן את הכל וזכות יש להן בו במה שעל השולחן. ואם היו מסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף אבל לא משום עירוב, לפי שאין מניחין את העירוב בחצר.
היכן מניחין את העירוב, נתנו בבית שער של רבים או באכסדרא או במרפסת אינו עירוב. נתנו בבית התבן ובבית הבקר ובית האוצרות הרי זה עירוב. נתנו בבית שער של יחיד אפילו שבחצר הרי זה עירוב. לעולם אין נותנין את העירוב אלא בבית שבחצר, אבל נותנין את השיתוף בחצר שבמבוי, נתנו במבוי אינו שיתוף. ויש מי שאומר כשם שאין מניחין את העירוב במקום שמניחין את השיתוף, כך אין מניחין את השיתוף במקום שמניחין את העירוב, ולפיכך אם נתן את השיתוף בבית שבחצר אינו שיתוף עד שיתננו באויר שבחצר. ויש מגדולי המורים שהורו שחומר הוא שהחמירו בעירוב יותר מבשיתוף להניחו בבית שבחצר ולא באויר שבחצר, אבל השיתוף שמניחין אף באויר החצר כל שכן שיהא שיתוף אם ייפה את כוחו להניחו בבית שבחצר, וכן ראוי להורות וכן נהגו.
<h2>דף עד:</h2>
מבוי שצדו אחד גוי וצדו האחר ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. כיצד, מבוי שיש לישראל אחד פתח בצדו האחד של מבוי ויש לגוי פתח בצד אחר של מבוי, וישראלים אחרים שכונים אחורי ביתו של ישראל זה ופתוחים לרשות הרבים או למבוי אחר וחלונות פתוחות בין ביתו של ישראל זה לבית הישראלים שאחורי ביתו וערבו דרך חלונות, מותרין להוציא כליהם מבית זה לבית זה דרך חלונות. אבל אסורין להוציא כלים ששבתו בבתיהן למבוי דרך פתחים שבחצר עד שישכור מן הגוי. ואף על פי שאין במבוי שני ישראלים אוסרין זה על זה ואע"פ שאין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה, כאן החמירו ואסרו לפי שאסור לעשות יחיד במקום גוי, ואם אתה מתיר לאלו לערב ולהוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי ישען זה על חברת חביריו השכונים מאחוריו להיות דר במבוי עם הגוי ואינו אלא יחידי ויסתכן, שאין הגוי מתירא מן השכונים במבוי אחר מאחוריו, ולפיכך אסור כדי שלא ידור שם יחידי. וכן הדין וכן הטעם בישראל וגוי השרויין בחצר וישראלים אחרים שכונים מאחוריו בחצר אחרת הפתוחה למבוי אחר. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא בשאין בין ישראל זה לשכונים אחוריו אלא חלונות פתוחות אבל אם היה ביניהן פתח מותר, שכל שיש בינו ובין הישראלים פתחים הגוי מתירא שמא יבואו האחרים ויראו ולפיכך אינו מזיקו, וכל כיוצא בזה מותר ליעשות יחיד במקום הגוי. ויש מן הגדולים שאומרים שאפילו יש ביניהם פתחים הדין כן, ולא אמרו חלונות אלא שדברו בהוה, שאין דרכם של בני אדם לעשות פתחים בין בית לבית, ולזה הדעת נוטה.
<h2>דף עה.</h2>
שלוש חצרות זו לפנים מזו וכל חצר וחצר של יחידים שאין צריכין לערב ביניהן, אע"פ שלא ערבו החצרות זו עם זו כל אחת מותרת לעצמה ואפילו החיצונה שבכולן, לפי שכבר ביארנו שאין הרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. במה דברים אמורים בישראלים שאין כאן שום חשש טעות, שאע"פ שרגל השלוש חצרות מצויה בחיצונה והכל רואין שהיא מותרת לעצמה בלא עירוב, יודעין הן שהרגל המותרת אינה אוסרת, ומי שאינו בקי בהלכה יתלה הדבר בעירוב שמא ערבו. אבל אם היה גוי ביניהם ודר בפנימית אסור, לפי שיבואו הרואים שאינם בקיאין בהלכה לכלל טעות ויאמרו שחצרות אינן אוסרות זו על זו ולא יתלו בעירוב ובשכירות, שאם השכיר גוי היה מכריז ומודיע לכל, לפיכך גוי הרי הוא כרבים ואסורין עד שישכרו ממנו. ואין עירוב הישראלים מועיל במקום גוי, לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובגוי עד שישכור את מקומו.
שתי חצרות זו לפנים מזו ודרך הפנימית בחיצונה ואין לה שיתוף בגוף החצר, ערבה הפנימית לעצמה והחיצונה לעצמה שתיהן מותרות זו לעצמה וזו לעצמה, ואין רגל הפנימית אוסרת אותה אע"פ שלא ערבה עמה, לפי שהפנימית מותרת לעצמה במקומה וכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה במה שאין לה שיתוף בגוף החצר אלא שיעבוד דרך. ולפיכך אם הייתה החצר הפנימית לאדם אחד או אפילו לרבים שאוכלין על שולחן אחד, אינן אוסרין שרגלם מותרת במקומם. ערבה החיצונה ולא ערבה הפנימית שתיהן אסורות, שרגל הפנימית שאסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית שערבה לעצמה מותרת וחיצונה אסורה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות. ערבו שתי חצרות זו עם זו ונתנו את העירוב בחיצונה ושכח אחד מבני החצרות ולא עירב, בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות. נתנו העירוב בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, חיצונה אסורה ופנימית מותרת לעצמה, שהרי העירוב אצלה והיא לא גרמה את האיסור, ואסורה עם החיצונה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות. כל מקום שאמרנו כאן אסורות אם ביטל אצלן רשותו מי ששכח ולא עירב מותרות לפי שיש ביטול רשות מחצר לחצר.
<h2>דף עה:</h2>
עשרה בתים זה לפנים מזה וכולן עוברין זה על זה ויש בתים אחרים לדיורין אחרים בחצר, אין אחד מאותן עשרה בתים צריך ליתן את העירוב, אלא הפנימי והחיצון של פנימי אבל לא השאר. ומה הפרש יש בין חיצון של פנימי לחיצון שני ושלישי, לפי שחיצון של פנימי אינו בית שער לרבים אלא לבית של יחיד ובית שער של בית יחידי הרי הוא דירה גמורה, אבל השאר הרי הן בית שער לרבים ובית שער של רבים אינו בית אלא בית שער. והנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר, במה דברים אמורים בבית שער של בית אבל בית שער של חצר לעולם אינו אוסר, לפי שאינו עשוי לדירה. ויש מי שהורה להקל אפילו בבית שער של בית ועשרה בתים זה לפנים מזה ואין צריך ליתן את העירוב אלא פנימי לבדו.
שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים וביניהן שלושה בתים, בית זה פתוח לחצר זו הסמוכה לו ובית זה פתוח לחצר האחרת הסמוכה לו והבית האמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן, ובני חצר זו באים דרך הבית הפתוח לחצרם והניחו עירובן בבית האמצעי ובני חצר האחרת באין דרך הבית הפתוח לחצרם והניחו עירובן בבית האמצעי כדי לערב עם הבתים ועם החצר האחרת, אין אחד מדיורי שלושה בתים אלו צריכין ליתן עירוב, לפי שהבתים הסמוכין לחצרות נעשו בית שער לחצר והאמצעי מפני שנתנו שם את העירוב וכל בית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת כמו שאמרנו. שתי חצרות ושני בתים ביניהן זו באה בדרך זו והניחה עירובה בבית הסמוך לחצר השניה, והחצר השניה באה בדרך האחרת והניחה עירובה בבית השני הסמוך לחצר האחרת, אין אחת מן החצרות קונה עירוב. מה נפשך אם אתה עושה את הבתים כבית שער, כל בית ובית שער לחצר הסמוכה לה הרי אמרו הנותן עירובו בבית שער אין עירובו עירוב, ואם אתה עושה כל בית ובית כבית דירה, הרי בית זה מפסיק בין חצר הסמוכה לה ולבית שהניחה שם עירובה וכן הבית השני לחצר הסמוכה לה ולפיכך אין אחת מהן קונה עירוב.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין שתי חצרות ארבעה על ארבעה בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, פחות מארבעה או למעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד. היה כולו למעלה מעשרה ומקצתו למטה מעשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד ואין צריך לומר שאם היה כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה. חלון עגול צריך שיהא בהיקפו שבעה עשר טפחים פחות חומש או למעלה מכאן כדי שאם ירבענו יהיה בו ארבעה על ארבעה. וצריך שיהא בענין שאם ירבענו יהא צלע התחתון של המרובע משהו בתוך עשרה. וכיצד הוא עושה, יכוין שיהא מן הנקודה התחתונה של הקף ארבעה טפחים בגובה כנגד צלע המרובע בתוך עשרה, כדי שיהא צלע התחתון של המרובע משהו בתוך עשרה.
<h2>דף עו:</h2>
ואחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שתי עליות ואחד חלון שבין שתי חדרים כולן צריכין שיהו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה. חלון שבין שני בתים צריך שיהא ארבעה על ארבעה ואין מדקדקין בו שיהא תוך עשרה, ולא עוד אלא אפילו היה לו פתח מבית לעליה ואפילו גבוה כמה, אם יש בו ארבעה על ארבעה אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, לפי שהבתים משתמשין בהם בכלים גדולים ורואים אותן כמלאים כלים ולפיכך אין צריכין כלום. ואפילו סולם ארעי הנתון שם לעיתים לשבתות אינו צריך. חלון ארבעה על ארבעה שעשו לו סריגות בטלוהו, שסריגות ממעטין בו לענין שבת אע"פ שאין ממעטין לענין חזקות.
כדרך שמערבין דרך חצרות ודרך בתים, כך מערבין דרך גגות כל שאין בין גג לגג מחיצה עשרה, ואם יש מחיצה עשרה ועשו חלון רחב ארבעה על ארבעה ומקצתו תוך עשרה, אם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים.
כותל גבוה עשרה שבין שתי חצרות, נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, מפני שהוא כפתח. יתר מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים, שכל פרצה שיתרה על עשר אינה כפתח עד שיעשה לה צורת פתח. במה דברים אמורים בשנשארו מזוזות בזוית הכותל, אבל אם נפרצו זו לזו במלואן אפילו אין בפרצה רחב עשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים, שהרי נפרצו זו לזו למקום האסור להם.
כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה אפילו אין ברוחבו אלא משהו מערבין שנים ואין מערבין אחד. מה הפרש יש בין כותל לחריץ, הכותל מעכב מלהשתמש מזו לזו כל שיש בגובהו עשרה אבל אין החריץ העמוק עשרה מעכב מלפסוע עליו מזו לזו כל שאין ברוחבו ארבעה. ומקצת גאונים אמרו שדין הכותל כדין החריץ, ולא נתחוורו דבריהם.
שתי חצרות וכותל גבוה עשרה ביניהן, בין רחב ארבעה בין שאינו רחב אלא כל שהוא ואפילו וילון פרוש בין שניהם, מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואם יש ביניהם חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד.
<h2>דף עז.</h2>
כותל גבוה עשרה ומיעטוהו מצד אחד אינו מיעוט לערב אחד, אלא מערבין שנים ואין מערבין אחד.
מעטוהו בכלים, פעמים ממעטין ופעמים אין ממעטין. כיצד, כפה ספל וכיוצא בו ברגלי הכותל, אם חברו בקרקע חבור יפה שאינו יכול ליטלו משם בשבת אלא אם כן עשה מלאכה האסורה לו בשבת שצריך לעקרו במרא וכיוצא בו, הרי זה מיעוט. ואם לאו אינו מיעוט, ואפילו ייחדו לכך חוששין שמא יצטרך לו בשבת ויטלנו, וכל שניטל בשבת אינו ממעט.
<h2>דף עז:</h2>
היה הכותל גבוה עשרה ומיעטוהו מצד זה ומצד זה במקצת, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, כיצד, הניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן ואין בין סולם לסולם שלושה, אם רצו מערבין שנים או מערבין אחד שהסולם תורת פתח עליו להקל בכיוצא בזה. היה בין סולם לסולם שלושה טפחים אינו ממעט ומערבין שנים ואין מערבין אחד. במה דברים אמורים בשאין הכותל רחב ארבעה, אבל יש בו ארבעה אפילו יש בין סולם לסולם הרבה אם רצו מערבין אחד שהכותל הרחב ארבעה נידון משום גג והרי זה כגג שיש לזה פתח מכאן ולזה פתח מכאן, אע"פ שאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה אם רצו מערבין אחד. באיזה סולם אמרו בסולם הצורי, אבל בסולם המצרי אינו ממעט לפי שהוא קל להטלטל ואינו קבוע ושמא יטלטלנו משם בשבת. ואיזהו מצרי כל שאין בו ארבעה חווקין. ואם היה סולם כבד שזרועותיו ושליבותיו גסות וכבדות אע"פ שאין בו ארבעה חווקין ממעט לפי שכובדו קובעו. ולא עוד אלא חתיכות עץ כבדות המונחות סמוך לכותל ממעטות לפי שכובדן קובען, ואע"פ שלא חברן בקרקע ולא בטלן שם, לפי שאין דרך לטלטלן.
זיז רחב ארבעה על ארבעה שהניח סולם כלשהו עליו מיעט כחו של זיז, שהסולם אינו ראוי למעט את הכותל לפי שאינו רחב כל צרכו והזיז אינו ראוי לפי שהסולם סמוך עליו. נתן את הסולם סמוך לזיז אינו ממעט כחו של זיז אדרבה כל שהסולם מונח בצדו הרחיב את הזיז.
בנה איצטבא על גבי איצטבא, אם יש באיצטבא התחתונה ארבעה על ארבעה ממעט שאפילו אתה בא לסלק העליונה הרי התחתונה שיש בה שיעור ממעטת. ואם אין בתחתונה לבדה ארבעה על ארבעה ויש בעודף העליונה כדי להצטרף ולהשלים ארבעה לתחתונה ואין בין זו לזו שלושה מצטרפות וממעטות, דכל פחות משלושה כלבוד דמי והרי היא כאיצטבא אחת עקומה. אבל שלושה אין מצטרפות אין באחת מהן ארבעה, ולפיכך לא זו ולא זו ממעטת. ואם אין בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה אף היא ממעטת, שאע"פ שאין בתחתונה ארבעה ויש ביניהן שלושה העליונה לבדה יש בה כדי למעט. וכן סולם ששליבותיו פורחות ועודפות זו על זו כסולמות של עץ הקבועות בבתים לעלות מבית לעליה, אם יש בתחתונה ארבעה על ארבעה ואפילו בצרוף העליונה ואין בין זו לזו שלושה מצטרפות, ואם יש ביניהן שלושה אין מצטרפות ואינן ממעטות. היתה העליונה רחבה ארבעה אע"פ שאין בתחתונה ארבעה ויש ביניהן שלושה, יראה לי שהעליונה ממעטת ואין האויר שתחתיה מעכב. ויש מן הגדולים שאומרים שאויר שתחתיה מעכב ולפיכך אפילו יש בעליונה ארבעה אם יש אויר שלושה בינה ובין התחתונה אין העליונה ממעטת, ואין דברים אלו מחוורין.
<h2>דף עח.</h2>
כותל עשרה ועשה סולם לעלות ממנו לראש הכותל ואין ברוחב השליבות ארבעה, צריך להיות באורך הסולם שבעה ומשהו כדי שיטנו ויעלה במדרונו אל ראש הכותל. היה הסולם זקוף ויש בשליבותיו ארבעה על ארבעה אע"פ שזו למעלה מזו ממעט. מפני שזה כאיצטבא על איצטבא, שאם יש בתחתונה או העליונה ארבעה על ארבעה ממעט.
כותל תשעה עשר אם נתן זיז רחב ארבעה על ארבעה באמצעיתו של כותל ואין בינו ובין הקרקע ולא ממנו לראש הכותל עשרה ממעט ואע"פ שלא סמך לו סולם ואע"פ שיש אויר שלושה תחתיו כמו שאמרנו. כותל עשרים צריך שני זיזין כל אחד רחב ארבעה על ארבעה והוא שהניחן זה שלא כנגד זה, שאילו העמידן זה כנגד זה אינו יכול להניח כף הרגל מזה לזה.
מחיצה של קשין גבוהה עשרה שבין שתי חצרות והסולם שמצד זה ומצד זה סמוכין על מחיצת הקשין, אע"פ שהסולמות בעצמן חזקים וראויין לעלות ולירד בהן, הואיל וסמוכין על הקש ואם יעלו בהן תפול המחיצה אינן ממעטין, דמה הנאה יש בסולמות אחר שאין כף הרגל עולה בהן במחיצה זו. היו הסולמות זה כנגד זה וסמוכין זה על זה או על עמודין של אבן ולא על המחיצה, אע"פ שהמחיצה שמכאן ומכאן של קשין ממעטין שהרי כף הרגל עולה בהן.
<h2>דף עח:</h2>
היה הסולם קצר ואין בו למעט כל הכותל וחקק בכותל חקק רחב ארבעה על ארבעה, שיוכל להעמיד שם כף הרגל, אם אין מן החקק ולמעלה עשרה מיעטו, לפי שיכול לעלות דרך הסולם אל החקק ומן החקק אל הכותל. חקק בכותל ועשאו כמין סולם צריך לחקוק מלא קומת הכותל חקק שלא כנגד חקק, שאם לא חקק כך מלוא קומת כל הכותל אי אפשר לו לעלות דרך שם אל ראש הכותל, שהרי מה שלא נחקק נוגע אל צדו ומעכבו.
אילן שעשאו סולם לעלות ממנו אל הכותל וכן אשרה גדועה שעשאה סולם לכותל, יש מי שאומר שאילן אינו ממעט ואשרה ממעטת, שכל שאיסור שבת גורם לו אסור, אבל אשרה גדועה אין איסור שבת גורם שלא לעלות להשתמש בה אלא איסור אחר גורם לה, וכל שאיסור אחר גרם לה מותר. ויש אומרים בהפך, אילן מותר ואשרה אסורה. ויראה לי להתיר בין בזה ובין בזה אלא שיש לחוש ולהחמיר באילן כדברי הראשונים.
היה חריץ בין שתי חצרות אם עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. נתן עליו נסר רחב ארבעה מערבין אחד ומערבין שנים. היה הנסר פחות מארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. במה דברים אמורים בשנתן ארכו של נסר לרוחבו של חריץ. אבל אם נתן ארכו לאורך החריץ מערבין אחד, שהרי מיעטו בארבעה ולפיכך מערבין אחד ואין מערבין שנים, לפי שאמרו חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ואינו רחב ארבעה, רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה, מערבין אחד ואין מערבין שנים.
חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה שבא למעטו ומלאהו תבן או קש אינו מיעוט. במה דברים אמורים בראויין למאכל בהמה לפי שמותר לטלטלו בשבת ולהאכילו לבהמה. וכל דבר שמטלטלין בשבת אינו ממעט. אבל תבן או קש סרוח שאינו ראוי למאכל בהמה אין מטלטלין אותו בשבת ולפיכך ממעט. מלא אותו עפר וצרורות וכל דבר שאינו מותר לטלטל אותו בשבת, ואפילו בדעתו לפנותו, הרי זה מיעוט. מלא אותו תבן הראוי למאכל בהמה ובטלו, הרי הוא כעפר וממעט. עשה מחיצה גבוהה עשרה בין שתי חצרות, אפילו של תבן הראוי למאכל בהמה ולא בטלו, הרי זו מחיצה. אע"פ שאינו ממעט מחיצה היא שמן הכל עושה אדם מחיצה כמו שביארנו. ולפיכך מתבן שבין שני חצרות אע"פ שזה מאכיל מכאן וזה מאכיל מכאן הרי זה עושה מחיצה ומערבין שנים ואין מערבין אחד עד שיתמעט מעשרה טפחים. נתמעט מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים. וכיצד הוא מאכיל, עומד אצל בהמתו והיא הולכת ואוכלת, ולא יתן לתוך קופתו חוששין שמא תפחת המחיצה ולא יכיר, שהמחיצה הנתונה באויר החצר ואין עליה תקרה אין הפחת ניכר בה, ואם היה עליו תקרה נותן הוא אפילו לתוך קופתו.
וכן גזוזטראות שתים זו כנגד זו, אם יש בין גזוזטרא לגזוזטרא ארבעה טפחים ונתן מזו לזו נסר ארבעה, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. במה דברים אמורים כשהגזוזטראות זו כנגד זו, אבל אם היו משוכות זו מכנגד זו או זו למעלה מזו, אם אין בין זו לזו שלושה טפחים כגזוזטרא אחת עקומה היא ומערבין אחד, אבל אם יש בין זו לזו שלושה טפחים אפילו נתן עליה נסר רחב ארבעה אין מערבין אחד, לפי שאין בנסר תורת פתח שאין עושין פתח כיוצא בזה. היה בין גזוזטרא לגזוזטרא פחות מארבעה טפחים, אם הן זו כנגד זו מערבין אחד ואין מערבין שנים. היו זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו, אם יש בין זו לזו שלושה טפחים אין מערבין אחד, פחות מכאן מערבין אחד ואע"פ שלא נתן עליהן נסר כלל.
<h2>דף עט.</h2>
פעמים שגבוה עשרה טפחים ואין מערבין שנים. כיצד, בית שבין שני חצרות ועשו מחיצה באמצע גבוהה עשרה, אם יש בינה ובין תקרת הבית שלושה טפחים אין מערבין שנים, שכל מחיצה שאינה מגעת לתקרה אינה מחיצה. פעמים שאין המחיצה גבוהה עשרה ומערבין שנים. כיצד, בית גבוה עשרה טפחים שבין שני חצרות ועשו באמצע מחיצה שבעה ומשהו, מערבין שנים שכל פחות משלושה כלבוד דמי וכמי שנתמלאו אותן שלושה פחות משהו שמן המחיצה ועד תקרת הבית. באלו אמרו מערבין אחד ואין מערבין שנים. כל מקום שנפרץ במלואו למקום האסור לו, וכל שנפרץ יתר מעשר כמי שנפרץ במלואו. כל כותל שבין שתי חצרות שאינו גבוה עשרה וכן חריץ שאינו עמוק עשרה או שאינו רחב ארבעה, הרי הן כמי שאינן, ומערבין אחד ואין מערבין שנים.
<h2>דף עט:</h2>
אחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות אם בא לערב ולשתף על חבירו צריך לזכות. וכיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית של יין או של שמן או של חומץ או של אוכלין ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים והוא שאינן סמוכין על שולחנו, אבל סמוכין על שולחנו, ידן כידו וקטנים הם לדבר זה, ולא גדול ממש אמרו אלא אפילו קטן ואינו סמוך על שולחנו אם נותנין לו חפץ ומניחו וכששואלין ממנו מחזירו, מזכה הוא על ידו. ומזכה על ידי עבדו ושפחתו העברים אע"פ שסמוכין על שולחנו שבשכרן הן אוכלין. וכן על ידי אשתו שאינה סמוכה על שולחנו וכשיש לה בית באותו מבוי מתוך שהיא זוכה לעצמה זוכה לאחרים. ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים אע"פ שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם, וקטנים ממש אין מזכה על ידיהם ואפילו אין סמוכין על שולחנו, ואינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
הכל כשרים לגבות את העירוב נשים ועבדים וקטנים, שהקטן זוכה לאחרים בשל דבריהם, והעבדים והשפחות הכנענים כשהן גובין אין גובין משל רבן אלא משל האחרים כמו שביארנו למעלה.
מי שזוכה בשיתוף צריך להגביהו כדי שיקנה בהגבהה, והגבהה זו הקלו בה שאפילו לא הגביה שלושה טפחים כדין ההגבהה, אם הגביהו טפח דיו, פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו. ויש מן הגאונים שאמרו שאפילו הייתה החבית משל בני המבוי צריכה שתהא מוגבהת טפח כדי שתהא ניכרת בין שאר החביות שהיא של שיתוף, ואין דבר זה מחוור.
<h2>דף פ.</h2>
שוכרין מאשתו של גוי שלא מדעתו ואפילו סירב. כיצד, אמרו לו השכר לנו רשותך ולא רצה והלכו אצל אשתו ושכרו ממנה הרי אלו מותרין. ולא עוד אלא אפילו היו לקיטין או שכירין הרבה למלאכתו, בין ישראלים בין גויים ושכרו מאחד מהן, שכירותם שכירות והרי אלו מותרים.
אין מערבין לאדם ולא משתתפין לו משלו שלא מדעתו, ופעמים שמערבין ומשתתפין לו משלו ואפילו בעל כרחו. כיצד, חצר שהיא בין שתי מבואות באחד רגילה ובאחד אינה רגילה כבר ביארנו שאוסרת על שהיא רגילה ואינה אוסרת על שאינה רגילה. אם נשתתפה אשתו שלא מדעתו עם אותו שאינו רגיל בה לא עשתה ולא כלום, שהרי לא היה אוסר עליהם. אבל אם נשתתפה עם אותו שהוא רגיל בה שיתופה שיתוף כדי שלא יאסור עליהם את שלהם. וכן הדין בעירובי החצרות, אם אוסר על חבריו אשתו מערבת שלא מדעתו. ואם אינו אוסר, בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים אינה מערבת שלא מדעתו. בזמן שהיה אוסר על החצר או על המבוי, לא ערבה אשתו ולא נשתתפה כופין אותו לערב ולהשתתף ונכנסין לביתו ולוקחין ממנו שיתופו ועירובו בעל כרחו כל שהוא אוסר על חבריו.
<h2>דף פ:</h2>
נתמעט האוכל שהניחו לעירוב החצרות או לשיתוף המבואות או שכלה מהכל, יש מי שהורה שאם בא אחד להוסיף משלו או לתת אחר תחתיו בשכלה הראשון, אם מאותו המין אפילו כלה מזכה להם על ידי אחר ואין צריך להודיע קודם שחשכה, ואם משני מינים וכלה צריך להודיע, ואם נתמעט אינו צריך להודיע. ויראה לי שאף משני מינים וכלה מזכה ואין צריך להודיע ואפילו בחצר שבין שתי מבואות, שזכות הוא לו כמו שביארנו וזכין לו לאדם שלא מדעתו, ואם אינו כלה אין צריך להוסיף שלא נתנו שיעור אלא לתחילת עירוב אבל סוף עירוב אפילו כל שהוא. נתוספו הדיורין בחצר או במבוי מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ולא אמרו צריך להודיע אלא בעירובי תחומין לפי שאינו זכות לו, אפשר שאין דעתו נוחה לסלק עצמו מרוח זה וללכת ברוח השני.
וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה ואילך במבוי, שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורין ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם, ואם עשה כן אפילו נתוספו אין צריך להוסיף. ויראה לי שאם נתמעט האוכל עד שלא נתוספו הדיורין צריך הוא להוסיף, שלא אמרו סוף עירוב כל שהו אלא באותן שזכו בתחילת העירוב אבל אלו שלא היו בתחילת העירוב לא, וצריך להתיישב בדבר.
אין מערבין עירובי חצרות אלא בפת שלם בלבד, כדי שלא תהא איבה ביניהן לומר אני מערב בשלמה וחבירי בפרוסה, ואפילו עירבו כולן בפרוסות אינו עירוב, שמא יחזור דבר לקלקולו לערב זה בפרוסה וזה בשלמה. פרוסה שאמרו אפילו גדולה כמאפה סאה אינו עירוב, ושלמה שאמרו אפילו קטנה כאיסר ואפילו אינה שוה פרוטה הרי זה עירוב. עירבו בפרוסה שאפשר לתופרה בקיסם ותפרה, אם אין תפרה ניכר הרי זה כשלמה ואם תפרה ניכר הרי היא כפרוסה. באיזה פרוסה אמרו בשניטל ממנה יתר מכדי חלתה, אבל ניטל ממנה כדי חלתה מערבין בה שאין כאן איבה שהרואה תולה ששלמה הייתה ותקנה והפריש ממנה חלתה. וכמה שיעור חלה זו, אחד מארבעים ושמונה שהיא שיעור חלת נחתום. שלמה שאמרו ובלבד שיהא בכל הככרות כדי גרוגרת לכל אחד ואחד, פחות מיכאן אינו עירוב. אימתי בזמן שאינן אלא שמונה עשר, אבל משמונה עשר ולמעלה כל שיש בין כל הפתיתין השלימין כשיעור שמונה עשר גורגרות, אפילו היו אלף איש די להם בכך.
<h2>דף פא.</h2>
נהגו הכל עכשיו כשהן גובין את העירוב גובין קמח מכל בית ובית על ידי השליח ואופין ועושין אותו עוגות ואע"פ שאלו אין מערבין אותו בפת אלא בקמח, ועוד אילו היה כל אחד בא לחלוק יעלה ביד כל אחד ואחד פרוס, אפילו כן יראה לי כל שהן נותנין על ידי השליח והשליח חוזר ואופה הרי זה כאילו עשו הם את הפת ונתערבו בו שעל דעת השליח הגובה הן נותנין, ואע"פ שבשעת חלוקה יטול כל אחד פרוס אין בכך כלום, שכל עצמו של דבר אינו אלא מפני האיבה ובשעת הנחה ישנה לאיבה זו אבל בשעת חלוקה אינה, שהרי כל אחד לא יטול אלא פרוס זה כזה. באיזה פת מערבין, בפת של חמשת המינין וכן בפת אורז ובפת עדשים ובלבד שלא תהא מעורבת עם שאר מינין, שאם מעורבת עם שאר מינין כדוחן ואורז ופולין אינה ראויה לאכילה. פת דוחן ופת פולין אין מערבין בהן ולא בפת שאר מיני קטנית.
פת פרוסה יש אומרים שמשתתפין בה שלא תהא פת פרוסה גרועה משאר מיני פירות. ויש אומרים שאין משתתפין בה, ולזה הדעת נוטה שכאן וכאן יש לחוש לאיבה. וכמה שיעור השיתוף, בזמן שהם מרובים מזון שתי סעודות לכולן ואפילו לריבוא בני אדם. ובזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד. וכמה הן מרובין שמונה עשר גרוגרות. וכמה הן שמונה עשר גרוגרות יש מי ששיערן כשש ביצים בינוניות.
אין מערבין במעות ולא בכלים, שהעירוב אינו משום קנין אלא משום דירה כמו שביארנו. נתן מעה לחנוני ואמר לו אם באו שכני לקנות ממך פתיתין לערב הא לך מעה וזכה לי, אע"פ שהמעות אינן קונות כיון שהעירוב זכות הוא לו, אם זיכה לו חנוני זה פת על ידי אחר קנה לו עירוב. וכל שכן כשאמר לחנוני ערב לי, שכל שאמר לו כן ערב לי כדין עירוב אמר לו ולומר שיקנה לו עירוב על ידי אחר. ואם נתן לו כלי אפילו לא זיכה לו על ידי אחר קנה לו עירוב, שהכלי קונה שהמטלטלין קונין אלו את אלו, וכל שכן בנותן מעה לבעל הבית שאינו עשוי למכור פת ואמר לו זכה לי בעירובי, הרי הוא כאומר לו זכה לי על ידי אחר ועשאו שליח. וכן הדין בשתופי המבואות בין בחצר שבמבוי אחד בין (במבוי שבין שתי חצרות) [בחצר שבין שתי מבואות] דזכות הוא לו, שאילו רצה הוא להשתתף אצל המבוי השני הרשות בידו ויהא מותר עם מבוי זה ועם מבוי זה והן מותרין עמו, אע"פ ששני המבואות אסורין זה עם זה כמו שביארנו.
<h2>דף פה:</h2>
היכן מניחין את העירוב, נתנו בבית שער של רבים או באכסדרא או במרפסת אינו עירוב. נתנו בבית התבן ובבית הבקר ובית האוצרות הרי זה עירוב. נתנו בבית שער של יחיד אפילו שבחצר הרי זה עירוב. לעולם אין נותנין את העירוב אלא בבית שבחצר, אבל נותנין את השיתוף בחצר שבמבוי, נתנו במבוי אינו שיתוף. ויש מי שאומר כשם שאין מניחין את העירוב במקום שמניחין את השיתוף, כך אין מניחין את השיתוף במקום שמניחין את העירוב, ולפיכך אם נתן את השיתוף בבית שבחצר אינו שיתוף עד שיתננו באויר שבחצר. ויש מגדולי המורים שהורו שחומר הוא שהחמירו בעירוב יותר מבשיתוף להניחו בבית שבחצר ולא באויר שבחצר, אבל השיתוף שמניחין אף באויר החצר כל שכן שיהא שיתוף אם ייפה את כוחו להניחו בבית שבחצר, וכן ראוי להורות וכן נהגו.
ישראל שהשאיל ביתו או שהשכירו לאחר אם יש לבעל הבית תפיסת יד אינו אוסר עליו. איזהו תפיסת יד כל שיש לו שם דבר שאינו ניטל בשבת כגון טבל או עששית וכיוצא בו. במה דברים אמורים במשאיל או משכיר לישראל, אבל במשאיל או משכיר לגוי יראה לי שאינו אוסר לפי שאפילו דירתו הקנויה לו אינה דירה אלא גזירה היא שגזרו שלא יהא ישראל דר עמו וילמד ממעשיו, ואין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר לגוי דירה בתוך חצרו וידור עמו.
<h2>דף פו.</h2>
המניח את ביתו והלך לשבות אצלו בתו אפילו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע דירתו מלבבו לאותה שבת. במה דברים אמורים בשובת אצל בתו אבל בשובת אצל בנו אוסר שאינו מסיע דירתו מלבבו שמא לא תהא דעתו נוחה אצל כלתו. הסיע דירתו מלבבו בפירוש, כיצד שאלנוהו ואמר שדעתו לשבות אצל בנו שבת זו ושאין בדעתו לחזור לדירתו שבת זו, אינו אוסר, הלך לשבות בעיר אחרת אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבוא בשבת. מי שהלך לשבות אצל בתו או שהסיע דירתו מלבו בפירוש לאותה שבת, ונמלך וחזר לביתו באמצע שבת, יש מי שאוסר משעה שחזר לביתו, ויש מגדולי המורים שהורה להקל, ולזה הדעת נוטה.
אימתי הגוי אוסר בזמן שישנו, אבל הלך לו למקום אחר אינו אוסר. ויראה לי שאפילו הלך לעיר אחרת קרובה מביתו ויכול לשוב בשבת אינו אוסר, שכבר ביארנו שאין דירת גוי דירה וחכמים הם שגזרו עליה ולא גזרו אלא בישנו. ויש מי שהורה שאוסר. בא הגוי באמצע שבת הרי זה אוסר עליהם.
בית הכסא שעל המים עושה לו מחיצות עשרה ומשלשלן למטה סביב הנקב ואע"פ שאין מגיעין למים, שבמים הקלו כמו שביארנו. ואם הטיל מים בחודו של נקב חוץ לנקב אפילו משהו והמים שותתין ממנו ולמטה אע"פ שלא עשה לו מחיצות עשרה מותר, שלא גזרו כוחו בכרמלית כמו שביארנו. היה נתון על גבי חצר חבירו או על רחבה שאחורי בית חבירו או על גינתו המוקפת גדר עשרה ואינה יתירה על בית סאתיים, אע"פ שלא עשה לו מחיצה כלל מותר ואפילו להטיל שם מים בידים מותר, לפי שאין בית הכסא חמור יותר מאכסדרה ומרפסת וכבר ביארנו שאכסדרה ומרפסת וגג וחצר כולן רשות אחת הן לכל מה ששבת בתוכן. וכן צנורות המקלחין מים מגגו לחצר של חבירו מותר לזרוק בתוכן מים והן מקלחין לחצר חבירו, שאפילו לשפוך ביד מגגו לחצר חבירו מים ששבתו בגג או בחצר מותר, ולפיכך עושה בו צרכיו ואינו נמנע. בא לזרוק מים ששבתו בתוך הבית אינו שופך ביד מן הנקב למטה אבל נותן הוא חוצה לו מעט והן שותתין ויורדין, אע"פ שיורדין מכוחו לא גזרו כוחו ברשויות של דבריהם. היה נתון על גבי כרמלית או על גינתו של חבירו היתירה מבית סאתיים, אסור עד שיעשה לו מלמטה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שלא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, ואם שלשל מחיצות מלמעלה למטה, אם גבוהות מן הקרקע שלושה טפחים אינן מחיצות, שכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה. אבל אם בא לזרוק מעט חוץ מן הנקב מותר, שלא גזרו כוחו בכרמלית. ואין צריך לומר אם הוא נתון על רשותו של נכרי שאין דירתו דירה, ומותר לזרוק ביד מגגו לחצרו של נכרי אפילו מים ששבתו בבית.
<h2>דף פח.</h2>
היה נתון על גבי רשות הרבים אסור לזרוק אפילו חוץ לצינור, אלא אם כן יש בבית ארבע אמות על ארבע אמות. היה בו ארבע אמות על ארבע אמות נותן מעט חוץ לנקב או חוץ לצנור, אבל בצנור עצמו אסור דכוחו ברשות הרבים אסור. במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר שאין חוששין שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים לרשות הרבים, שסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים, וכמו שביארנו בשער הרשויות.
<h2>דף צ.</h2>
מותר ללכת ולטלטל בכל הספינה ואפילו יתירה על בית סאתיים שמוקפת היא לדירה כמו שביארנו. במה דברים אמורים בשיש לה דפנות גבוהות עשרה טפחים, אבל אם אינן גבוהות עשרה טפחים הרי היא ככרמלית ואין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
<h2>דף צ:</h2>
יש שהופכין ספינה על פיה כשמגיעין לנמל פעמים לדור תחתיה ופעמים לזופתה, אם הפכוה לדור תחתיה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אפילו היתה יתירה על בית סאתיים מהלכין את כולה ומטלטלין בכולה בין תחתיה בין על גבה, והוא שיהו דפנותיה מקרקעיתה ועד ראשה גבוהות עשרה טפחים שהרי היא כגג יחידי. הפכה לזופתה אם היא יתירה על בית סאתיים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
<h2>דף צב.</h2>
חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה וכותלי קטנה נכנסין לגדולה וערבה גדולה לעצמה וקטנה לעצמה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהקטנה כפתחה של גדולה. ואם אין כותלי הקטנה נכנסין לגדולה כל אחת ואחת מותרת לעצמה, שכבר ביארנו בשערי תיקון המבואות שכותלי הגדולה מתירין את הקטנה לפי שאמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
<h2>דף צג:</h2>
ערבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל בשבת, כל אחת מותרת לעצמה כמות שהיתה, שהשבת גורמת ולא הדיורין ושבת הואיל והותרה הותרה, וזו משתמשת אפילו בכלים ששבתו בתוך הבית עד עיקר מחיצה וזו משתמשת עד עיקר מחיצה. ואם באו לפרוש ביניהם סדין בשבת לצניעות עושין, שאין זו מחיצה המתרת שתאסר בשבת אלא צניעות בעלמא ולפיכך מותר.
<h2>דף צט:</h2>
היו זבלים מתאספים שם, אם היה גבוה שלושה טפחים מעתה אינו נידון משום רשות הרבים אלא משום כרמלית, ואין חוששין שמא תנטל אשפה, שזו אשפת רבים היא ואין חוששין כן באשפה של רבים. ואם היתה אשפה של יחיד אסור חוששין שמא תנטל האשפה. היתה של רבים וגבוהה עשרה, זורקין לה אפילו ביד.
